החלטה בתיק ה"ט 9206-09-13

1.         בפני בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת.

2.         בעלי הדין, בני הזוג  מינסקי ובני הזוג פוראני, מתגוררים בבית משותף ברחוב ************, הכולל חצר המהווה רכוש משותף (להלן: "הבית המשותף" ו"החצר" בהתאם).

המבקשים, בני הזוג מינסקי, רכשו את הדירה בה הם מתגוררים בבית המשותף בעוד כי המשיבים, בני הזוג פוראני, שכרו דירה נוספות במקום. לבני הזוג פוראני 3 ילידים קטינים.

3.         לטענת המבקשים, ביום 27.8.13, זמן קצר לאחר שגב' מינסקי יחד עם חברתה ישבו באחת מפינות החצר, ירדו שני ילדיהם של המשיבים ובת דודתם לחצר והחלו לשחק טניס באופן המכוון לכך כי הכדור יפגע באותה פינה. אכן, כעבור דקות ספורות כדור טניס פגע בגב' מינסקי ועל כן היא נטלה אותו לידיה ונמנעה מהחזרתו לילדי משפ' פוראני. בתגובה בתם של המשיבים ובת דודתה התקרבו למרחק של עשרות ס"מ למשיבה וחברתה ודרשו בתוקף, בחוצפה ובגסות לקבל את הכדור בחזרה. אותה עת עמדו שני המשיבים על מרפסת דירתם והנחו את הילדים תוך כדי כך שהמשיב מנבל את פיו במילים כמו "גנבת" ו- "גזענית". גם המשיבה הצטרפה לשיחה וצעקה לעבר המשיבה ''מדוע את כל כך כועסת, אולי זה מפני שהבעל שלך משקר לך ונפגש עם נשים אחרות?''. בהמשך המשיב ירד לחצר כשברשותו ארגז מקרטון, הוא התקרב למבקשת וחברתה וזרק את הארגז ליד רגליה של החברה, אחז את אמות ידיה של האחרונה, סובב אותן בכוח רב כדי לשחרר את הכדור וחטף אותו ממנה. אותה עת המבקש עמד על מרפסת דירתו וצילם את מהלך האירוע אך בהמשך הוא ירד לחצר, התקדם במהירות לעבר המשיב אולם המבקשת רצה לכיוון שלו, צעקה ושאגה בבקשה כי יעצור ולא יתקרב יותר מחשש שמא לא יוכל להבליג וינסה לבלום את המשיב באופן פיסי. ואכן, המבקש התרחק מהמקום. בהמשך התברר כי המשיבים או מי מהם הקדים והזמין משטרה למקום.

4.         המשיבים מתארים את האירוע לעיל בצורה שונה ולדבריהם לאחר שהמבקשת סירבה להחזיר לבתם את הכדור, המשיב ירד ממרפסת דירתו והגיע לפינת החצר בה היא ישבה יחד עם חברתה. אותה עת המבקשת הניחה את הכדור בפניה על השולחן אך היא לא אחזה בו והמשיב ניצל את אלמנט ההפתעה ותפס את הכדור בשתי אצבעותיו וזאת מבלי להפעיל כל אלימות או לגעת במבקשת. המשיב מוסיף כי תחילה הוא לא התערב באירוע כדי לאפשר לבתו להתמודד עם הנסיבות ולקבל בחזרה את הכדור בעצמה אלא עמד על מרפסת דירתו וצעק לעבר המבקשים שהם גנבים וגזענים וכן הוא התקשר למשטרה.

5.         בהחלטתי מיום 10.9.13 ניתן נגד המשיבים צו מניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד. בהחלטתי מיום 12.9.13 חולק השימוש בחצר כך שהחל מאותו מועד המבקשים רשאים להשתמש בחצר לצורך ישיבה, הם ואורחיהם, כאשר באותו יום ילדי המשיבים והילדים המתארחים אצלם מנועים לשחק בחצר. למחרת ילדי המשיבים והילדים המתארחים אצלם רשאים לשחק בחצר, בעוד כי למבקשים לא יותר לשבת במקום, וחוזר חלילה.

המבקשים הגישו בר''ע לבית משפט המחוזי בתיק רע"א 29130/09/13 על החלטתי מיום 12.9.13 לעניין חלוקת השימוש בחצר אולם בהחלטת כבוד סגנית הנשיא, השופטת ש. וסרקרוג, בקשתם נדחתה מכוח תק' 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ללא צורך בקבלת תגובת הצד שכנגד.

6.         בין אותם צדדים בעלי הדין התנהל בפניי הליך קודם בהתאם לחוק מניעת הטרדה מאיימת בו ביקש כל אחד מהם להוציא כנגד משנהו צו מניעת הטרדה מאיימת (תיק ה"ט 6847/08/12). בהחלטתי מיום 30.12.12 באותו הליך נדחו בקשות שני הצדדים משסברתי כי בנסיבות העניין אין מדובר בהליך המתאים.

על ההחלטה הנ"ל הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתיק ע''א 33596/02/13, אולם הערעור נדחה (להלן: ''פסק הדין בערעור''). 

7.         במסגרת הדיון בבקשה העידו המבקשת, חברתה אשר ישבה יחד עימה בפינת החצר במהלך האירוע נשוא הבקשה וכן המשיב.

8.         אקדים ואומר כי התרשמתי ששני הצדדים בעלי הדין  - המבקשים מחד והמשיבים מאידך - אינם פועלים בתום לב, מניעיהם אינם טהורים ודומה כי על אף שמדובר באנשים מבוגרים ומשכילים, הם לא השכילו להפנים כי חיים בבניין משותף מזמינים ויתורים מתחייבים אשר בסופו של דבר הם הם אלה המאפשרים חיים משותפים נורמאליים באותו בניין. ואבהיר.

9.         המבקשים הינם אנשים מבוגרים יחסית שאין להם ילדים קטנים ומטבע הדברים הם מבקשים לעשות שימוש בחצר השונה לעיתים מהשימוש בו מעוניינים המשיבים וילדיהם לעשות. תחת למצוא את הנוסחה המתאימה שבה כל אחד מהצדדים יוכל לעשות שימוש  בחצר על-פי  צרכיו, המבקש מסית את המחלוקת עם המשיבים למחוזות זרים ורעים, כאשר הוא שואף לסלק אותם מהמקום. לא בכדי נאמר בפסק הדין שניתן בערעור כי " מתקבל הרושם שיש כאן מניעים הנוגעים למוצאם של האנשים המתגוררים בדירה, וראוי להימנע מכך". לא בכדי הודיע המבקש בדיון שהתקיים בפניי ביום 12.9.13 כי: " בשונה מהמשיבים לנו יש דירה אחת, ולצערנו, יש לנו רק דרכון אחד, בשונה מהמשיבים. אין לנו לאן ללכת" (שם, עמ' 4 שורה 12 לפרוטוקול הדיון).  בהמשך, ולאחר שהמבקש טען כי ביתם של המשיבים פנתה אליו בשאלה מדוע הגיע להתגורר בבניין ומדוע אינו חוזר למקום ממנו הגיע, זכרון יעקב, הוא הוסיף באומרו: " אנחנו נישאר בדירה שלנו, אין לנו לאן ללכת. אין לנו עוד דירה בחיפה, אין לי דרכון שאני יכול כל רגע לנסוע לכל ארץ" (שם, עמ' 4 שורה 14 לפרוטוקול הדיון).

            גישתם הנ"ל של המבקשים אך מזמינה עוד ועוד חילוקי דעות וכל עוד הם לא משלימים עם מגורי המשיבים בבית המשותף והשימוש השונה שהם מבקשים לעשות בחצר, לא יבוא שקט ושלווה למי מהצדדים בעלי הדין.

10.        גם המשיבים אינם טומנים ידם בצלחת. ניתן היה לצפות מהמשיבים, שניהם אנשים משכילים בעלי תואר ד"ר, למצוא את הדרך הראויה אשר תאפשר לילדיהם לשחק בחצר מבלי שהדבר יפגע במבקשים או באורחיהם ומבלי להטריד את מנוחתם. הדברים לא נאמרים בעלמא, שכן, מתמונות האירוע שהוגשו כחלק מראיות המבקשים עולה כי על אף השטח הגדול של החצר, ילדי המשיבים בחרו לשחק דווקא בקרבת הפינה בה ישבו המבקשת וחברתה, באופן שבו אין זה אלא עניין של זמן עד שהכדור יגיע לפינה האמורה ואף יפגע  במבקשת או בחברתה. המשיבים לא נתנו כל הסבר המניח את הדעת מדוע לא הנחו את ילדיהם לשחק במקום אחר של החצר הרחק מהפינה בה ישבו המבקשת וחברתה על אף כי שטח החצר גדול דיו להכיל את שני השימושים שנעשו בחצר בו זמנית.

11.        בין הצדדים מחלוקת באם לצורך נטילת הכדור מידי המבקשת, המשיב הפעיל כוח על אמות ידיה עד שהיא שמטה את הכדור, אם לאו. בנדון קיימת עדותה של המבקשת כנגד עדותו של המשיב, כאשר המבקש בחר שלא להעיד במשפט, בעוד כי לאור הגבלת הזמן שהוטלה על חקירת חברתה של המבקשת ורצונו של המבקש לחקור אותה בעניינים שאינם קשורים לאירוע נשוא הבקשה, בסופו של יום היא לא העידה דבר וחצי דבר בנדון.

            בנסיבות העניין,  מדובר בגרסה מול גרסה של שני בעלי דין המעוניינים בתוצאות המשפט ולא מצאתי להעדיף גרסה אחת על רעותה. יחד עם זאת,  אומר כי לטעמי, כמובן מבלי שהדבר יתפרש כאילו בית המשפט נותן גושפנקא כלשהי להפעלת אלימות, השאלה באם המשיב תפס את אמות ידיה של המבקשת והפעיל עליהן כוח עד אשר נשמט הכדור מידיה, או שמא הוא ניצל הזדמנות של הפתעה ונטל את הכדור אשר הונח על השולחן מבלי שנגע במבקשת, צריכה להיבחן לאור מכלול נסיבות העניין ובין היתר לאור העובדה כי המבקשת בחרה במשך כ-20 דקות להחזיק את הכדור ברשותה ולהימנע מהחזרתו לילדי המשיבים אשר שיחקו במקום.

12.        מאחר ומוקד המחלוקת בין הצדדים הוא השימוש בחצר, אף כי מחלוקת זו ניזונה ממניעים  זרים וחוסר רצון של שני הצדדים למצוא פיתרון הולם לסוגייה, אין בליבי ספק כי מתן צו למניעת הטרדה מאיימת בהעדר הוראות לשימוש בחצר אשר תפחית עד למינימום את החיכוך ביניהם, לא תהיה בו תועלת רבה, אם בכלל, ולא  יתרום למניעת הישנות אירועים דומים בעתיד. לפיכך, הצו הזמני שניתן בעניין חלוקת השימוש בחצר, כאמור בסעיף 5 לעיל, יעמוד בתוקפו בד בבד עם מתן הצו למניעת הטרדה מאיימת.

13.        שקלתי בדעתי לתת צו הדדי אשר ימנע גם מהמבקשים להטריד את המשיבים, אולם לא מצאתי לעשות זאת אך מהטעם כי המשיבים לא עתרו לקבלת צו זה.

14.        לסיכום, אני מקבל את הבקשה ובהתאם לכך ניתן בזאת צו לפיו על המשיבים, ישירות או באמצעות ילדיהם או אורחיהם, להימנע מכל אלה: